יום ראשון, 19 באפריל 2015

ייסורי הכתיבה הפוליטית של נתן זך (1)

ייסורי הכתיבה הפוליטית של נתן זך (1)

על השיר "לידידים שיעצו לא" / נתן זך
מתוך "צפונית מזרחית", תשל"ט 1979, הוצאת הקיבוץ המאוחד.


בספר השירים הרביעי של זך, "צפונית מזרחית", מופיע שיר אינטימי למדי תחת הכותרת "לידידים שיעצו לא". שיר זה שונה משירים אחרים בספר ש"פונים אל הסביבה הישראלית" או מסבים ראש אל עברו של המשורר ואל היכרויותיו עם דמויות מפתח בחייו: השיר המוקדש לאבות ישורון; שני השירים על ידידו הקרוב, אמן כתיבת הביקורת בשירה העברית, שלמה גרודזנסקי; שיר על א.ד. שפיר וכן שירים פוליטיים הכתובים בנימה לא-אפולוגטית.

השיר "לידידים שיעצו לא" שונה משירים אלו אפילו בניסיון להיחלץ ממה שנחשב למיטב שבשירתו של זך. בעיקר הוא שונה מבחינת המבט הפונה פנימה אל עצמו, מבט ארס-פואטי המיישיר פניו אל העולם הסובב. במקרה של השיר הזה, המבט מופנה לנוף האנגלי הזר של אנגליה, שהרי הספר נכתב ברובו בתקופה שבה שהה זך בלונדון כעשר שנים ויותר.

השיר "לידידים שיעצו לא" מקרב את "דמות המשורר" אל דילמה הנוגעת לרלוונטיות של שירה פוליטית בעולמו של זך. את מקום עמידתו של זך בפני קוראי שירתו תופסת שיחה בדיונית או אמיתית, שמתרחשת כביכול נוכח מבטם של ידידים שיושבים על הגדר. שיחה זו דנה בשאלה שזך עצמו מנסה לתת עליה תשובה בשיר: "האם ברגע זה קריטי / צריך לכתוב שיר פוליטי / ושמא מוטב להירגע / ולכתוב שיר אהבה / הנה זוהי השאלה. ואתה, לך דע!". קריאה בשיר מגלה שזך משוחח עם עצמו מתוך עולם השירה שאליו חינך את עצמו משחר נעוריו, ואילו נוכחותם של אלה שהשירה מופנה אליהם, הנמענים של השיר, נמצאת בכותרת בלבד, שהיא כאמור "לידידים שיעצו לא".

נראה כי זאת אחת הפעמים הבודדות במהלך שנות השבעים, שזך מודיע לקוראיו על חסרונה של תחושת קרבה אל סביבה שבה משוררים לא מעטים פועלים כבר בנגישות טבעית לנושאים פוליטיים. זך, גם בשיר זה, מפעיל תחשיב אינטלקטואלי מחודש לגבי ה"רלוונטיות" של שירה פוליטית בעולמו כמשורר. "מדורִי במשוררים", כתב פעם בשיר בספר "כל החלב והדבש". פירוש הדבר הוא שחשבון עולמו כמשורר מוגן אפריורית בבית ספרותי שביר. הבית הספרותי שביר מעצם היותו משורר. הכרזה זו עוקבת בדריכות אחר זך כמשורר פוליטי, ואינה מרפה ממנו עצמו לכל אורך כתיבתו, למעט באותם מקרים שבהם הוא פוצע במתכוון את כלי השיר במהלך שירי כמו-מפוקפק של כתיבת "שיר פוליטי".

את מקום המסכות של "שירים שונים", תפסה פרסונה ציבורית שזך עצמו עמל להרוס או להעטות על פניו. וכך הוא מדפיס – כשהוא בוחר להדפיס – גם שירים פוליטיים, ועושה זאת כמי שמסוגל לעשות מן המחשבה הפוליטית מחשבה על שיר שאי-אפשר היה לו לכותבו כמשורר ש"מדורו במשוררים", ודאי לא במתכונת זהירה. האם מה שמכונה בקורפוס שיריו "שירתו הפוליטית של נתן זך", אינו אלא מעבָּדה ריקה לכאורה מכל מבחנה? האם ההרס לכאורה של כלי השיר הקודמים שלו אינו אלא – מבחינה שירית – צמיחה על ריק, צמיחה אינטלקטואלית שראשיתה אמנם אמוציה פוליטית אך סופה מחזיר אותנו לשאלה ששאל זך באחד ממאמריו (על המסכה) – "מי אני?" האם הניגוד החריף שבין צו הלב להיות מעורב ואחראי לרוע, מחזק – או שמא משפיל את מי שאמר על עצמו כי "מדורו במשוררים"? והאם זך מתמודד עם המחירים – בתוך שירתו הפוליטית – של תפנית רוחנית כזו?
  
הנה כי כן בשיר "לידידים שיעצו לא" מגיע זך אל נוכחותם של אורחים בסלון (כביכול) באמצעות פרפרזה כמו-פרודית על שורה של יהודה עמיחי: "מכל שלושה או ארבעה בחדר / אחד תמיד נותן עצות". נוסח גרסת המקור של עמיחי הוא כזכור "מכל שלושה או ארבעה בחדר, תמיד יש אחד ששותק". בכך זך אומר לקוראיו: עמיחי הוא בן דורי אמנם, אבל אני לא אהיה אותו אחד ששותק ולא אסתפק בהכללות, ודאי לא בעניין ההיסטוריה העכשווית או הפוליטיקה העכשווית הרודפת יום ליום, בנוסח עמיחי, או על פי האתוס הנפשי-פוליטי של עמיחי הנכון-לכל-עת במציאות הישראלית. מצד שני, זך בוטח בחוזק ובעוצמה של ספקנותו עד כדי כך שאפילו לזה ש"נותן עצות" ספק אם הקשיב. הוא כבר החליט להשיב בחיוב.